אכילה רגשית

מאמר – מאת ד”ר קרן מינץ מלחי

פעם, כתבה לי מישהי בפורום אינטרנטי שניהלתי, שיש לה אופי אימפולסיבי וקשה לה להתמודד עם חשקים שקשורים לאוכל, בעיקר מתוק. היא עוד ציינה שהשתתפה בסדנה לאכילה רגשית, ושהמסקנה שלה מהשהות בסדנה הייתה: ״לא מסתדר לי לתהות על מהות הרצון שלי לנשנש משהו טעים״. היא רצתה בעיקר לקבל כלים מעשיים לעצור את עצמה מאכילה מיותרת ובלתי נשלטת. להתבונן פנימה לא הייתה ה- cup of tea (או chocolate soufflé) שלה…

מחד, באמת הבנתי את הקושי לעשות חיבור בין נשנוש (קטן) למחשבה (עמוקה) אודות הנשנוש. שהרי, קטן ועמוק לא תמיד הולכים ביחד. מאידך, עניתי לה, שבמקרה של אכילה (לא רק…), אני מאמינה שיש משמעות לתהיות מהסוג הזה, כמי שמורכבים מגוף (נשנוש) ונפש (מחשבה, רגשות).

במשך השנים, אני עובדת עם אנשים, שמסיבות שונות, למדו שהדרך הכי בטוחה להיות בעולם, היא לא לתהות, לא להיזכר, לא להרגיש, לא לחוש. כאן, המדובר באנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת. ואכן, יש להם סיבות טובות מאוד, למה לא לעשות את כל הדברים שמניתי לעיל. לא פעם, אנשים  אשר חוו אירועי חיים קשים בילדותם, כגון מצבי התעללות והזנחנה מתמשכים, כמו גם אנשים אשר חוו טראומות “קטנות” (קשיים חברתיים, התמודדות עם ההשלכות השליליות של הפרעות קשב או לקויות למידה, תחרות בין אחים ועוד)- מוציאים את עצמם באתגר יום-יומי בניסיון לייצב לעצמם חיים שיש בהם שלווה, בטחון ורווחה נפשית. בחיפוש אחר מציאות זו, הם פונים בין היתר, לאוכל. זאת, על מנת לווסת רגשות, מה שרבים מכנים אכילה רגשית.

על אף שההגדרה הנפוצה לאכילה רגשית מתארת אכילה זו כנטייה לפנות לאוכל כתגובה למצבים רגשיים ״שליליים״ (עצב, כעס, פחד ועוד), האופן שבו אני מתבוננת על המושג הוא רחב יותר. מבחינתי, ברוחה של קטי הושע, מטפלת EMDR אמריקאית וותיקה, אין כלל מושג של רגשות ״שליליים״, אלא רגשות מרחיבי חיים (אושר, גאווה, אומץ) ורגשות משמרי חיים (עצב… כעס…. פחד… ועוד). ההנחה היא שהמערכת הפנימית האנושית המופלאה אשר התפתחה והבשילה לאורך מיליוני שנים לא הותירה בנו רגשות ״שליליים״ אלא רגשות שיש להם תפקיד חשוב ודומיננטי בלהגן ובלשמור עלינו, לאפשר לנו לחיות, ולהאריך ימים. כך, רגשות מאותתים לנו שמשהו אינו כשורה, ודורש תיקון. כשאני עצובה, אני יודעת שמשהו משמעותי נלקח ממני או אינו נגיש לי. כשאני כועסת, אני יודעת שהצרכים שלי אינם מקבלים מענה. כאשר אני מפחדת, אני יודעת שיש סכנה מסוימת שאני רוצה להימנע ממנה (איני בטוחה, אם כך, שתמיד נכון לומר ש “דבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו״ כמאמרו של רוזבלט. אכן, יש דברים מפחידים בעולם).

במילים אחרות, רגשות הם תמרור עצור שמטרתו לסמן לנו מה אנו חווים, ולהנחות אותנו, מתוך כך – לפעולה. הדבר בולט במילה רגש בשפה האנגלית: e-motion, מילה שבאה לבטא את המהות של משהו שמנחה או מפעיל אותנו לכיוון של  פעולה מסוימת. נכון, שלעיתים חוויות חיים משבשבות את הפעולה הטבעית של הרגשות האדפטיביים הללו. פרשנויות מוטעות והרגלים לא יעילים מרחיקים אותנו מביטוי אותנטי של הרגשות שלנו. אנו באמת עלולים לפחד כשאין סיבה אמתית לכך, הכעס שלנו יכול לנבוע מפרשנויות לא מדויקות על האחר וכוונותיו, ואנחנו עלולים ליפול להלך של כניסה למצב עצבות תוך פספוס הרבה טוב שיש מסביבנו.

ועדיין, הרגשות שלנו מלמדים אותנו על עצמינו ובכך הם מהווים צוהר חשוב לעולם הפנימי שלנו- זיכרונות, זהות, צרכים ומשאלות. אולם, עבור לא מעט אנשים, בשלב מסוים בחייהם, חוויות חיים מורכבות לקחו מהם את הזכות להתחבר אל עצמם – ואל רגשות לא פשוטים שחוו, כאשר התוצאה, לא אחת- היא ״סתימת פיות״ לרגשות. יש דרכים רבות ויצירתיות לוותר על העולם הרגשי שלנו, על התמרור, מורה הדרך הרגשי שיכול היה להוביל אותנו להבין משהו עמוק יותר על עצמינו. אחת הדרכים שבאמצעותם רגשות נחסמים, אחד הביטויים ל ״סתימת פיות״ זו הינה באמצעות האוכל. הדבר הופך להיות דפוס. 

מטאפורית, לא פעם כאשר אנו פותחים את פינו- אנו עושים זאת כדי לסתום את הפה של הרגש שרוצה לצאת ולאותת לנו משהו חשוב על חיינו ועל האופן שבו אנו מנהלים אותם. לרגשות הללו יש מסרים חשובים מאוד. ״את עובדת קשה מדי״. ״אתה מסתובב עם האנשים הלא נכונים״. ״אתה מבוזבז וצריך לחפש מקצוע אחר״. ״אתה לא תמצא לעולם זוגיות״. ״אנשים הם מסוכנים״. ועוד.

האמת, זוהי שיטה לא רעה, ששומרת עלינו מכאב ומורכבות. שיטה שרק מחזקת את הטענה עתיקת היומין, שמאחורי כל שגעון (בואו נודה, זה די ״משוגע״ לאכול עוד עוגייה כאשר כואבת הבטן) יש היגיון. כאשר לוחצים על ״הכפתורים״ שלנו ואנו לא מקשיבים, ההיגיון באכילה הוא שלא נחוש את הרגשות שעולים ולא נצטרך לעשות שינוי/תנועה -motion .

המוכר, גם אם אינו נעים, הינו מוכר וחרות בנו היטב. מאידך, לטווח הארוך, ובמיוחד למי שחפץ לחיות חיים שיש בהם יותר רווחה נפשית, סתימת הפיות לרגשות, אינה מקדמת. יש משמעות, לתהיות. מה עבר עלינו במשך היום, בחודש, במשך השנים, בילדות? מי אנו בעקבות החוויות הללו? מהם דפוסי המחשבה, רגש וגוף שלנו, וכיצד האכילה לפעמים עוזרת לנו לעקוף את החיבור וההבנה של הדפוסים הללו.

אז כל מי שאוכל רגשית (יש מי שלא?)- אני מזמינה אתכם לתהות דווקא, לעצור לרגע, לזהות את הרגש שחבוי מתחת לעוגייה הנטרפת, ולהתעקש לשמוע את המסר שהרגש מנסה להעביר, את החוויה שמבקשת לדבר את עצמה אך לא ניתנת לה ההזדמנות לעשות זאת (שנים).

עולם מלא של משמעות ואפשרות ליצירת שינוי – עשויים להתגלות עקב כך. הקשבה במקום סתימת פיות, תהיה במקום נשנוש. ברוכים תהיו. 

ד”ר קרן מינץ מלחי– PhD – עו״ס קלינית, פסיכותרפיסטית בגישה פסיכודינמית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
מטפלת ומדריכה מוסמכת ב-EMDR , SEP.
מומחית בטיפול נפשי, עם דגש על פוסט טראומה.
מרצה בתכנית המוסמך בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת אריאל.
מדריכה במרפאה לטיפול בטראומה מינית, נתניה, בית-חולים לב השרון. בעלת קליניקה פרטית.

סדנת אכילה רגשית במצפה אלומות- בהנחיית ד”ר קרן מינץ מלחי